(א) העדים והסופר וכתב ב״י ז״ל ומעתה רבינו שכתב שיהא כו׳ עד אין מקום להיכר הסופר אין להקשות מה מתמיה הב״י הלא הסופר צריך לכתוב הגט לשמו ולשמה ואם אינה מכירה יש לחוש שזה האיש והאשה העלו שמם ע״ש איש ואשה אחריני ויתן הגט לאותה איש ואשה ויהא נכתב שלא לשמם די״ל דלק״מ בסימן קל״א כתב ז״ל והעדים החתומים צריך שיהיו שם בשעה שהסופר כתבו ושיכירוהו שזהו הגט כו׳ וא״כ מאחר שהעדים שם בשעה שהוא כותב והם מכירין אותם שוב א״צ להיכר הסופר וק״ל:

(ב) ואפי׳ א״ל אמרו לסופר לכתוב ולעדים לחתום לא יכתוב הסופר ולא יחתמו העדים עד שישמעו מפיו כו׳ עד והרמ״ה כתב באומר לשנים אמרו לסופר לכתוב ולעדים שיחתמו כו׳ הנה ראיתי שנדברו בו דברים הרבה מהר״ר דוד כהן בתשובה בית ב׳ ובית ו׳ ומהר״ר משה אלשקר בתשובה סימן כ״ב ומ״ו ז״ל ע״כ אעלה גם אנכי את חלקי מה שנלע״ד כי יש לדקדק בדברי רבינו שנראה דבריו כסותרין זה את זה שכאן כתב דלא מהני אומר אמרו ובסימן קמ״ט כתב דמהני שהרי כתב שם ז״ל דלא אמרינן מילי לא ממסרן לשליח אלא כשמוסר לו דבר לעשותו אינו יכול למוסרו לאחר כגון מי שעשה שליח לחתום גט שאינו יכול לומר לאחר לחותמו אבל כשא״ל בהדיא לומר לאחר לחותמו יכול לעשותו כדאמרינן לקמן באומר לשנים אמרו לפלוני ולפלוני ויכתוב ולפלוני ויחתומו דלא הוו מילי עכ״ל. הרי לפנינו דס״ל דמהני אומר אמרו ואין לחלק ולומר דשאני התם דאמר ליה בהדיא אמרו לפלוני כו׳ דפרט להו בשמייהו וכאילו מינה להן שלוחין באפייהו דהא כאן כתב רבינו עד שישמעו מפיו דמשמע ומוכח דאפי׳ בכה״ג לא מהני ומטעם שכתב הרמב״ם שאכתוב אח״כ ועוד דגם שם בסימן קמ״ח ע״כ לאו דוקא קאמר אמרו לפלוני כו׳ דהא רבינו בא להביא ראיה מגט דמהני אומר אמרו ולא הוי מילי ולהשיג אמ״ש שם בשם הרמ״ה דאם נתנה רשות לשליח קבלה לעשות אחר דאינו יכול ושם מיירי הרמ״ה בדלא פירש להשליח שימנה פלוני לשליח. ואי דהוה ס״ל לחלק בזה לא הוה מצי להביא ראיה מגט בא״ל לשליח אמור לפלוני כו׳. וע״ק שאמר שם כדאמרינן לקמן כו׳ ותמהו שם הרב אלשקר באיזה מקום לקמן נזכר זה ורד״כ וגם מ״ו פירשו דרצה לומר לקמן בח״מ סימן רמ״ד באומר אמרו נכתוב שטר מתנה כו׳. ובאמת זה כמעט קשה מהראשונה חדא דאין זה מדרך רבינו לכתוב כדאמרינן לקמן אמה שכ׳ בח״מ ועוד דהרי גם שם לא מפורש בפשיטות דמועיל דהרי כתב שם שהוא פלוגתא בין הרמב״ם והרמב״ן אלא שרבינו הכריע שם לדברי הרמב״ן שמהני ואין שייך לומר כדאמרינן לקמן. וע״ק כיון דלקמן בח״מ לא נזכר שם האי חלוקה דאמרו ״לפלוני אלא חילוק בין אמר להם עצמן לכתוב ולחתום דאז אסור אליבא דכולי עלמא שיאמרו לאחרים לכתוב ולחתום ובין אמר לשנים אמרו לסופר לכתוב דבזה יש פלוגתא ע״ש א״כ למה כתב רבינו כדאמרינן לקמן באמר לשנים אמרו ״לפלוני כו׳. גם הר״ן שהאריך בסוגיא דלשם בס״פ התקבל דבריו צריכין ביאור רחב כי לכאורה תמוהין. גם הב״י שכתב כאן סוגיית הגמרא ופירוש דהרמ״ה ור״ן ומסיק וכתב ז״ל נמצא דלהר״ן כו׳ עד וכל היכא דא״ל אמרו לסופר פלוני ויכתוב ולפלוני ופלוני ויחתמוהו פסול דאיכא למיחש דמשום כסופא דסופר מחתמי ליה ולדבריו אם לא שינו מצות הבעל אלא אמרו לאותו סופר וכתב ולאותו עדים וחתמו נהי דפסול מדרבנן הוי מיהו בטל לא הוי כו׳ עכ״ל ב״י וכל זה אינו להמדקדק בדברי הר״ן שם בס״פ התקבל. לכן אציע לשון הגמרא והמצורף מפירושים השייך לסוגיא זו ומתוכו נברר פירוש דברי הר״ן וע״פ זה יתברר בס״ד תוכן דברי רבינו שיעלה בידינו בלי פקפוק. בס״פ התקבל שנינו במשנה אמר לשנים תנו גט לאשתי או לג׳ כתבו גט ותנו לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו פירש רש״י בעצמן ולא לאחרים אע״ג דשלשה ראויין להעשות ב״ד כיון דבהדיא אמר להו כתבו לא ב״ד שוינהו אלא עדים. אמר לג׳ ״תנו גט לאשתי. פירוש לא אמר ג״כ כתבו הרי אלו יאמרו לאחרים ויכתבו מפני שעשאן ב״ד דברי ר״מ ר׳ יוסי אומר אפי׳ אמר לבית דין הגדול שבירושלים תנו גט לאשתי ילמדו ויכתבו ויתנו הן בעצמן עכ״ל המשנה. ובגמרא אמרינן ע״ז ז״ל אמר ר׳ ירמיה בר אבא שלחו ליה מבי רב לשמואל ילמדינו רבינו אמר לשנים כתבו גט ותנו לאשתי ואמרו לסופר וכתב וחתמו הן מהו שלח להו תצא והדבר צריך תלמוד מאי הדבר צריך תלמוד (פירש״י מאי מספקא ליה בגויה) האי כתובו. פי׳ דקאמר לשנים כתבו גט. אי כתב הגט הוא. פירוש דקפיד אפי׳ אכתיבת הגט שיכתבו הן בעצמן או אי רצה לומר כתב ידן פי׳ אחתימתן לחוד קפיד והרי חתמו הן בעצמן. ואי סבירא לן דהאי כתובו חתימתן הוא הא כתיבת הגט כשר והאמר שמואל אמר ר׳ הלכה כר׳ יוסי (פי׳ דהמשנה הנ״ל) דאמר מילי לא מימסרן לשליח. אמרי אי סבירא לן דכתבו חתימת ידן הוא א״כ כתב הגט כאומר אמרו ומודה ר׳ יוסי באומר אמרו (פירוש מדלא קפיד אלא אחתימה ולא אכתיבה נעשה כאומר להן בהדיא אמרו לסופר ויכתבו ובסלקא דעתך דמודה רבי יוסי באומר אמרו) ומי מודה ר״י באומר אמרו והתנן כתב סופר ועד כשר ואמר ר׳ ירמיה חתם סופר שנינו וא״ר חסדא מתני׳ מני רבי יוסי הוא דאמר מילי לא ממסרן לשליח (ופי׳ רש״י מתני׳ דמכשרת חתימת סופר בגט ר״י הוא דאמר מילי כו׳ הלכך אין אדם חותם בגט אלא א״כ שמע מפי עצמו לפי שאין השליח רשאי לומר חתמו בגט פלוני ומש״ה ליכא למיחש הכא שמא הבעל לא ציוה שיחתום אלא לשלוחו אמר שיצוה לסופר זה שיכתוב ולאחרים לחתום והשליח חשש שמא יתבייש הסופר לומר אין מקבלין אותו בעד ומתוך חששא זו ציוה לסופר לחתום ומהכא שמעינן דבאומר אמר ונמי פליג ר״י) ואי ס״ד מודה ר״י באומר אמרו היכי מכשר חתימת סופר בגט נפיק מיניה חורבה דזימנין דאמר ליה לשנים אמרו לסופר ויכתוב לפלוני ולפלוני ויחתמו. ומשום כסופא דסופר חיישי ומחתמי חד מהנך בהדי׳ וסופר בהדייהו ובעל לא אמר הכי. ומשני כיון דאמר מר (פי׳ לקמן בשמעתין גבי אמרו לסופר ויכתוב ולפלוני ולפלוני ויחתמו) כשר הגט ולא תעשה כן בישראל שמא תשכור עדים (פי׳ שיאמרו בשם בעלה לסופר לכתוב ולעדים ויחתמו. דאע״ג דמעשה שיחתמו שקר או שיעידו שקר לא עבדי דיבורא עבדי לומר לאחרים לעשות והאחרים סבורים שהבעל ציוה) לא שליח. וליחוש דלמא א״ל לבי תרי אמרו לסופר ויכתוב ואתם חתומו ואזלי הנך משום כסופא דסופר ומחתמי ליה לסופר בהדי חד מינייהו ובעל לא אמר הכי. אלא רבי יוסי תרתי אמר ושמואל ס״ל כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא (פירש״י ר״י תרתי לפסולא אמר בין אמר לג׳ תנו בין שאמר אמרו לפלוני ויכתוב ולפלוני ופלוני ויחתמו והנך אמוראי דלקמן דאמרי כשר ולא תעשה כזאת בישראל אליבא דר״מ דפליג דלר׳ יוסי פסול לגמרי ומש״ה חתם סופר ועד כשר דהא ליכא למיחש שמא השליח צוה ולא בעל ושמואל דאמר לעיל דהדבר צריך תלמוד דאי כתובו חתימת ידן הוא הא כתב הגט נעשה כאומר אמרו וכשר ס״ל כר״י בחדא היכא דלא אמר אמרו ופליג עליה באומר אמרו. עכ״ל הגמרא עם פירוש רש״י בקיצור. ובפרק מי שאחזו ג״כ מסקינן בגמ׳ דף ע״ח כן בברייתא דקתני הגט בטל עד שישמעו קולו שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו ישמעו לאפוקי ממ״ד מודה ר׳ יוסי באומר אמרו. קולו לאפוקי מדרב כהנא א״ר דאמר חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו. עוד גרסינן בפרק כל הגט והביאו הרי״ף והרא״ש שם בפרק התקבל אחר סוגיא הנ״ל ז״ל רב אמר מתנה אינו כגט כלומר בגט הוא דאי אמר כתבו גט לאשתי לא מצי למשוי שליח שיכתוב הגט משום בזיון דבעל (שעליו לכתוב הגט ואינו רוצה שידעו רבים שאינו יודע לכתוב וס״ל לרב דר״מ ור״י דפליגי במתני׳ בבזיון פליגי) אבל במתנה דליכא בזיון דבעל כי אמר כתבו שטר מתנה על שדה שלי מצי לשוויי׳ שליח למכתב ושמואל אמר מתנה נמי הרי הוא כגט וטעמיה דשמואל בגט משום דמילי נינהו ומילי לא מימסרן לשליח וה״נ במתנה והלכתא כשמואל בדיני עכ״ל הרי״ף והרא״ש. והנה אציע לפנינו דברי הר״ן ופירושו שכתב שם סוף דף תקפ״ו ז״ל והקשה הרמב״ן ז״ל מ״ט דמאן דפוסל באומר אמרו אי משום מילי מאי מילי מסר איהו לשליח הא לאו מילי מסר אלא הרי הוא עושה שליח שלא בפניו וכי אין אדם עשוי לעשות שליח שלא בפניו וא״ת שלא חלק ר׳ יוסי אלא באומר אמרו מדעתכם אבל לא בעושה שליח בכל מקום שהוא הא לא משמע הכי דהא אמרינן בהדיא ולפלוני ולפלוני ויחתומו וכן פירש״י כו׳ ועוד דאי סלקא דעתך דמודה ר׳ יוסי בממנה אותו שליח במקום שהוא נפיק מיניה חורבה בכה״ג כו׳. ונ״ל דהכי פירושו וא״ת שלא חלק רבי יוסי לעושה שליח בכל מקום שהוא ר״ל באומר אמרו לפלוני ויכתוב ולפלוני ויחתמו ותאמרו לו משמי שאני ״ממנה אותו שליח בכ״מ שהוא אע״פ שאינו בפני לע״ע (וזהו פי׳ מינוי שליחות הנזכר בכל דברי הרמב״ן והרא״ה והר״ן שמזכיר מכאן והלאה בכולן ר״ל שא״ל לשנים שיאמרו לפלוני ולפלוני איך שהוא המצוה לשלוחים וראיה לפי׳ זה אכתוב בסמוך בפירוש דברי הרא״ה ועוד שהרי אח״כ בדברי הרא״ה כתב כן בהדיא ע״ש ומדכתב שם כן בפשיטות ודרך העברה משמע שגם לשון מינוי שליחות שנזכר לפני זה ואח״כ פירושו כן ודו״ק) וכתב הרמב״ן דלא משמע הכי דיש חילוק בדברי ר׳ יוסי בזה חדא דא״כ צריכין לומר דר׳ יוסי דוקא קאמר אמר אמרו מדעתכם ולא הזכיר שם שליחות בפירוש וזה אינו דהא אמרינן בהדיא בגמרא ואי ס״ד מודה ר׳ יוסי באומר אמרו זימנין דנפיק מיניה חורבה דא״ל לשנים אמרו ״לפלוני ולפלוני ויחתמו כו׳ ש״מ דהגמרא ס״ל דאליבא דר״י באומר אמרו לפלוני ולפלוני כו׳ נמי אסור (והגמ׳ הוצרך להוסיף אמרו לפלוני ולפלוני ויחתמו דאל״כ ליכא חורבה דכשאמר להן אמרו מדעתכם למי שתרצו שיחתום והם יאמרו לסופר שיחתום לעד מאי הוי מש״ה הוצרך הגמ׳ לומר זימנין שיצוה לשנים בפי׳ לאמר לפלוני ולפלוני שיחתמו כו׳) וע״כ נ״ל דהגמרא ס״ל דר״י ל״ד אמר אמרו מדעתכם וא״כ ה״נ איכא למימר דס״ל דה״ה באומר להן באמרו לפלוני ופלוני בשמי שהמנינן שלוחים נמי אסור דאל״כ אלא תאמר שבהא מודה ר״י מדלא הזכירו בדבריו. גם באומר לשנים אמרו לפלוני ולפלוני קשה מנ״ל להגמרא דלמא בהא לא איירי ר״י ובכה״ג פשיטא דמותר דהוי כעושה שליח שלא בפניו. ואח״כ כתב ואף א״ת דאין זה דקדוק דמינוי שליחות יותר פשוט להיתר אכתי קשה אי ס״ד מודה ר״י בממנה איהו שליח נפיק מיניה חורבה בכה״ג. ומש״ה מסיק בטעם דר״י דודאי לא משום מילי מימסר לשליח פוסל אפי׳ באומר אמרו דאין זה מילי כ״א כשאומר להן לכתוב דאז הוי מילי אי מצוין הן לאחרים לכתוב. אלא ה״ט משום דאין זה מיקרי וכתב לה שהקפיד התורה שיכתוב לה הבעל בעצמו וכל זמן שאין הסופר והעדים שומעין הציווי מפיו אינן עומדין במקומן לענין זה אבל בשאר דברים עושה אדם שליח שלא בפניו לפיכך יכולה אשה לומר פלוני שהוא במדינת הים הריני עושה אותו שליח לקבל גיטי. ור״ל שאומר לשנים או לאחד שיאמר כן בשמם לאותו השליח שהימנוהו בשם לשליח וכדמסיק וכתב אלא באומרת אמרו ״ומינתו היא שליח שלא בפניו. אלא שקשה שהרי מסיק הרמב״ן וכתב ז״ל תדע דהא שמואל אמר מתנה הרי הוא כגט ושמואל פליג עליה דר׳ יוסי באומר אמרו אפי׳ בגט וס״ל דאפי׳ באומר אמרו סתם כשר ש״מ דבמתנה אפי׳ באומר אמרו סתם כשר וקי״ל כותיה אלא דבגט טעמא אחרינא משום דכתיב וכתב לה כמ״ש לעיל. וא״כ למה כתב הרמב״ן תחלה שיכולה לומר פלוני שהוא במדינת הים הריני עושה אותו שליח לקבל לי גיטי וחזר וכתב באומרת אמרו ומינתו היא שליח שלא בפניו הא גם באומר אמרו סתם כשר ול״נ דס״ל להרמב״ן דאע״ג דבאומר אמרו בשאר דברים כשר בדיעבד משום דאומר אמרו הוי כמינוי שליחות מיהו הרמב״ן בא לכתוב דבשאר דברים מותר לעשות כן לכתחלה ומש״ה כתב דלכתחלה עדיף טפי למינוי בפי׳ ולומר לשליח שיאמר לאותו פלוני כן משמו שהמנוהו וק״ל. ואח״כ מסיק הר״ן בשם הרא״ה דלא סבירא ליה כהרמב״ן לחלק בין גט לשאר דברים אלא טעמיה דר׳ יוסי דפוסל באומר אמרו משום דהוי מילי וה״ה בא״ל בהדיא אמרו לפלוני ולפלוני ויחתמו דהוי מילי כל זמן שלא א״ל בהדיא שיאמרו לו כן בשמו שהוא מינהו שליח דבכה״ג לא הוי מילי ומותר. ומסיק והא דקאמר ר״י חתם סופר ועד כשר ולא חיישינן לחורבה כה״ג זימנין דאמר לסופר שאני ממנה אותו שליח כו׳ עד ליתא דליכא למיחש כו׳. ומדברי הרא״ה הללו מוכח בפירוש שדברי הרמב״ן הנ״ל הוא כאשר כתבתי שהרי הוא בא לכתוב ולתרץ קושיות הרמב״ן הנ״ל וקשה דלא תירץ מידי על הוכחת הרמב״ן הראשונה מאומר לפלוני ופלוני ויחתמו שבהדיא אמרינן בגמ׳ שגם בכה״ג איכא למיחש לחורבה אם איתא דאומר אמרו מותר. וע״ק דהר״ן דמסיק והקשה על דברי הרא״ה מהא דמסיק הגמ׳ ואמר דאיכא למיחש לחורבה מא״ל ״אתם חתומו טפי ה״ל להר״ן להקשותו מקושיות דהרמב״ן גופא (דאין) למסמך מאותו הוכחה כולי האי דאיכא למימר אמרו לפלוני ה״ל כאומר אמרו מדעתכם. ועיקר הוכחת הרמב״ן אינו אלא מהא דמסיק וכתב ז״ל ועוד דאי ס״ד מודה ר״י בממנה אותו שליח במקום שהוא נפיק מינה חורבה בכה״ג. ומזה בא הרמב״ן לדייק ולהוכיח דאפי׳ בממנה שליח אוסר הר״י דאל״כ למה מכשיר ר״י חתם סופר ועד הא איכא למיחש לחורבה דזימנין דממנה שליח בהדיא ומשום כסופא יחתום הסופר אלא ודאי גם זה אסור. וכה״ג מסיק הרא״ה וז״ל וכי תימא א״כ נפיק מינה חורבה זימנין כו׳ והיינו חורבת הרמב״ן הנ״ל ומסיק דליתא וק״ל. והר״ן הקשה על הרא״ה במה דכתב ולר׳ יוסי בממנה אותו שליח בהדיא כשר ודליכא למיחש לחורבה בכה״ג והא מקשה הגמרא באי ס״ד דר״י מכשיר באומר אמרו ליחוש דלמא א״ל אמרו לסופר לכתוב ואתם תחתומו ומשום כסופא דסופר. והרי אתם חתומו אין לך מינוי שליחות גדול מזה ואפ״ה חיישינן דמשום כסופא מעברי דברי בעל הבית ולא אמרינן דל״ל כיסופא בכה״ג משום דאינהו לא עבדי מידי אלא ב״ה כדברי הרא״ה ומסיק ליישב דברי הרא״ה דשמא לא כתב הרא״ה דליכא למיחש לכסופא אלא כשפרט להן הב״ה בהדיא שם הסופר ואפ״ה א״ל שיאמר לעדים אחרים לחתום תו ליכא כיסופא דהא יש להן התנצלות נגד הסופר דב״ה ציוה להן כן משא״כ כשהבעל לא פרט להו הסופר אלא שהן אומרים מעצמן לסופר הטוב בעיניהן דאז שייך כיסופא קצת זהו דעת הרא״ה והוא נראה קצת דוחק בעיני הר״ן דהא לסברת הר״ן דכתב דבמינוי עדים דאינהו לא עבדי מידי ליכא כסופא גם בכה״ג ליכא כסופא דאיכא להן התנצלות נגד הסופר שכן צוה להן הבעל לעשות סופר בפני עצמו ועדים הללו שציוהו עליו לחתום בפני עצמן. ומ״מ מסיק שבזה מסכים דעתו לדעתו שהיכא שמינה גם הסופר בפי׳ ואמר להשלוחים שיאמרו לו כן בשמו שהוא מינהו לסופר וכן ג״כ לעדים אז ליכא למיחש לכיסופא ולא משום התנצלות הסופר אלא ה״ט דמשום כיסופא דסופר לא יכוונו לעשות (שלא) כדין אלא שכל זמן שלא מינה גם הסופר בפירוש אף ע״ג דמינה העדים בפירוש השליח סובר שמראה מקום הוא להן ול״ד לאלו אמר אלא מסר להן לדעתן כמו שלא הקפיד במינוי הסופר לדוקא אבל כשגם בהסופר דקדק וא״ל שיאמרו לו בשמו שהוא מינה אותו לסופר לכתוב ולעדים לחתום תו ודאי לא ישנו משום כיסופא ואפשר שזהו ג״כ דעת הרא״ה אלא כיון דלא פירש דבריו לכתוב הטעם דיאמרו מראה מקום הוא לו נראה שטעמו הוא משום התנצלות נגד הסופר וזה הטעם לא היה נראה בעיני הר״ן כ״כ ודו״ק היטב שזה שכתבתי נראה ברור שפירוש דברי הר״ן הוא כן ובזה נסתלק כמה ספיקות מדבריו נלאתי לכותבן. והכלל העולה שהרמב״ן סבירא ליה דלא מקרי מילי אלא במצוה להן עצמן לכתוב או לחתום או לעשות דבר מה שיהיה שאז אסור להן לצוות לאחרים לעשותו משום דהיה מילי אבל בשאמר להן בפירוש שיאמרו לאחרים אפי׳ לא פרט כלל לא מיתסר משום מילי דגם זה מקרי מנוי שליחות שלא בפניהן ומותר בכל דבר חוץ מלענין גט דפסול אפי׳ מינוי שליחות היותר עדיף שא״ל לשנים בפירוש שיאמרו לפלוני ולפלוני ולפלוני שאני צויתי לו ולהן שזה יכתוב לאשתי גט ואלו יחתמו אפ״ה אסור משום דכתיב וכתב לה. ודייק לה כן דאלת״ה אלא יש צד היתר במינוי שליחות היותר עדיף א״כ למה קתני המשנה בשם ר״י דחתם סופר ועד כשר הא איכא למיחש לחורבא בכה״ג אלא ודאי גם בכה״ג אוסר ר״י משום דכתיב וכתב לה ותו א״ש דמכשיר בחתם סופר דהא ליכא למיחש דר״י הוא דפוסל במינוי שליחות משום חורבא דכיסופא דסופרי דא״כ ק׳ מ״ט דר״י לפסול מינוי שליחות משום סופר דכשר ואיכא למיחש לחורבא. איפכא מסתברא להכשיר מינוי שליחות ולפסול חתם סופר וכמ״ש ר״מ בהדיא וכמ״ש הר״ן בהדיא לפני סוגיא הנ״ל וגם בגמרא ורש״י בסוגיא הנ״ל דמוקי להמשנה דמכשר לחתם סופר כר״י דפוסל אומר אמרו כו׳ ולא כר״מ מוכח כן זהו סברת הריב״ן. אבל הר״ן והרא״ה ס״ל דגם באומר לשנים אמרו הוי אסור משום מילי ול״מ היכא דלא הזכירן בשמם אלא אפי׳ הזכירן בשמם וא״ל אמרו לפלוני ויכתוב ולפלוני ולפלוני ויחתום הוי בכלל מילי עד שיאמר לב׳ שיאמרו לפלוני בשמו שהוא הימנוהו שליח לכתוב וכן לעדים לחתום ולדברי כולם אין חילוק כלל בין אמר אמרו סתם ובין אמר אמרו לפלוני דלהר״ן והרא״ה הוי בכלל מילי ואין חילוק בין גט לשאר דברים ובכולן אסור עד שימנהם בפי׳ ואז אפי׳ בגט מותרים ולהרמב״ן בשאר דברים חוץ מכתיבת הגט אפי׳ אמר אמרו סתם כשר בדיעבד אלא שלכתחלה ודאי עדיף שימנהו בפי׳ לומר לו בשמו שכן צוהו ודוק היטב שבזה יעלה יפה פי׳ דברי הח״מ בסי׳ רמ״ד בענין אחר אמרו דמתנה וכמ״ש אח״כ בביאור הטור. ומכאן תימה גדולה על הרב הגדול הב״י שכתב בסי׳ זה בסוף דבריו דלהר״ן אמר אמרו לפלוני ויכתוב כו׳ אינו פסול אלא משום כיסופא דסופר ומש״ה כתב דאינו אלא פסול מדרבנן ולא פסול מדאורייתא וז״א כמבואר בהדיא בדברי הר״ן כמה פעמים להמדייק בדבריו ולא ידעתי למצוא שום צד זכות להב״י ומקום לכתוב כן. ומעכשיו נבא אל ביאור דברי רבינו ונראה פשוט שס״ל לרבינו כדעת הרמב״ן הנ״ל דלא מקרי מילי דלא מימסרן לשליח (אלא) באומר לב׳ שהן יעשו הדבר ואז אסור להן לומר לאחרים לעשותו אבל אומר אמרו מדעתיכם אפי׳ לא פרט שום אחד מהן לא הוי בכלל מילי ומש״ה הסכים בח״מ בסימן רמ״ד עם הרמב״ן באומר אמרו בנותן מתנה וכן במינוי שליחות לקבלה כמ״ש בסימן קמ״א והבאתי ל׳ לעיל שכ״כ בפשיטות ולא פסל כ״א בכתיבה וחתימת הגט ובגט אפי׳ הוא המנינם בפי׳ לא מהני משום דכתיב וכתב לה וכמ״ש לעיל (וגם ב״י כתב שכן דעת הרא״ש שהרי כתב ששמעו מפי הבעל) ומ״ש בסימן קמ״א דלא אמרינן מילי לא מימסרן לשליח אלא בכגון שא״ל לחתום גט שאינו יכול לומר לאחר לחותמו אבל כשא״ל בהדיא לומר לאחר לחותמו יכול לעשותו כדאמרינן לקמן באומר לשנים אמרו לפלוני ויכתוב ולפלוני ויחתמו דלא הוי מילי דמשמע דאפי׳ בגט ס״ל דלא הוי מילי וכשר. ז״א דבודאי גם כה״ג דאומר אמרו פסול אלא מייתי מלקמן דבכה״ג לא הוי מילי ובגט לא משום מילי פסול אלא מטעמא אחרינא דהיינו מדכתב וכתב לה וכנ״ל משא״כ בשליחות קבלה וה״ה בשאר דברים דלא הקפיד התורה לכתוב בהן וכתב לה דכשר דהא לית בה משום מילי לא מימסרן לשליח. והראיה דמביא מלקמן נלע״ד דר״ל לקמן בסוגיא דגמרא והוא אשר הביאותיהו דאמר ואי ס״ד מודה ר״י באומר אמרו נפיק מינה חורבה דזימנין אמר לשנים אמרו לסופר ויכתוב ולפלוני ופלוני ויחתום ומסיק הגמרא דלעולם שמואל ס״ל אומר אמרו בכה״ג מותר משום דס״ל דכה״ג לאו מילי נינהו אלא שר״י פוסלו מטעם וכתב לה ומחלק בין גט לשאר דברים ושמואל פליג עליה בהא ומשוה גט ושאר דברים כיון דלאו מילי נינהו באומר אמרו לפלוני ולפלוני ויחתמו כשר אפי׳ בגט. ושפיר מייתי רבינו ראיה דסבר שמואל בגט באומר אמרו כן אנחנו קי״ל בשאר דברים דהיינו באומר אמרו לשליח שיקבל גט בעבורי. ובס״א ישנים של קלף מצאתי דלא כתב בהן תיבת לקמן וא״ש טפי. ועכ״פ מדברי הג׳ מביא ראיה וכמ״ש. והא דנקט רבינו בלשונו כדאמר באומר אמרו לפלוני אע״ג דאומר אמרו סתם ואמרו לפלוני שוין הן אליבא דכ״ע וכמ״ש לעיל נקטינן משום דלשון הגמרא תפס דקאמר נפיק מיניה חורבה דזימנין אמר אמרו לפלוני ופלוני ויחתמו כו׳ והגמרא הוצרכה לומר אמרו לפלוני משום החורבא וכמ״ש לעיל. וכאן בסי׳ ק״ך לא הזכיר רבינו אמרו לפלוני אלא אמר אמרו סתם משום דכבר כתבתי דלכ״ע בין להרמב״ן ובין להרא״ה והר״ן אין חילוק ביניהן לכל חד לפי סברתו ובסימן קמ״א לא כתב אמרו לפלוני אלא משום דתפיס לשון הגמרא וכמ״ש לעיל. ומ״ש רבינו בשם הרמ״ה באומר אמרו כו׳ שהיא ספק מגורשת לע״ד היה נראה להגיה הרמב״ם במקום הרמ״ה דהא בדברי הרמב״ם נתבאר דספוקי מספקא ליה וכמ״ש הר״ן בשמו וז״ל והרמב״ם ז״ל כתב בפ״ב מה׳ גירושין באומר אמרו ה״ז גט פסול ומתיישבין בדבר הזה הרבה מפני שהוא קרוב להיות גט בטל נראה דרפויי מרפייא ליה. ומ״ו פי׳ לדברי רבינו בע״א וחילק בין אמר אמרו סתם או אמר אמרו לסופר ויכתוב לפלוני ולפלוני ויחתום רק שלא הזכיר שם הסופר בפי׳ דאז איכא למימר מראה מקום הוא הוא לו ובין אם הזכיר גם שם הסופר בפירוש דאז ס״ל להטור דלא אמרינן מראה מקום הוא לו וליכא למיחש לחורבא דכסופא דסופר. ולפ״ז יהיה דעת רבינו דלא כהרמב״ן ולא כהרא״ה והר״ן בזה והוא דוחק ואחר כתבתי הוא העולה יפה ומיושבת בו הכל בס״ד:

(ג) ואף אם הוא חרש כו׳ ז״ל ב״י ונ״ל דמשום תקנות עגונות ה״ל לאכשורי טפי בחרש מבפקח (דא״א בענין אחר) ומש״ה שייך למימר אפי חרש ולגבי דינא שייך טפי לאכשורי בפיקח ומ״ה שייך למימר אפי׳ פיקח עכ״ל ועיין מ״ש בפרישה במ״א הוא יותר נכון בעיני: